כלות
2020
הגעתי לכל כך הרבה תובנות מהפרוייקט הזה. במשך שלוש השנים האחרונות ההורים שלי הפכו להיות חלק מהתהליך האמנותי והתפתחותי שאני עוברת בתואר. הם המושא, הנושא, המצולמים והעוזר צלמת\הפקה. אם הם לא יכלו לשלם לי על התואר אז לפחות את חלקם הם נותנים ביצירת לא מעט קונפליקטים שהופכים להיות לעבודות ושיח נסתר תוך כדיי פעולה. ועל אף כל הקושי שהם מציבים מולי אני מודה להם על כך המון. מאז שאני ילדה חוש הצדק שלי היה מפותח, מפותח מדיי לטעמם של אחרים.ות ומילים חדות לא עצרו לפני שנפלטו החוצה. הייתי מרדנית, ועשיתי כל מה שהלב שלי אמר לי. בגיל 18 וחודש התחלתי לתרגם את ההתמרדות שלי למעשים, יצאתי מהבית עם תיק גדול והמון חלומות לשנת שירות, גרתי בקומונה עם עוד 5 נשמות טובות. בצבא ביקשתי את הגדוד הכי קרבי ועשיתי 11\3 בחורים היפים ביותר בארץ, טיילתי בעולם עם תיק על הגב, השלמתי בכוחות עצמי את הבגרויות שהפקרתי, חסכתי המון כסף והתחלתי את התואר שככ רציתי. בכל הדרך הזו ההורים שלי לא תמכו, 'מתי תתחתני' 'מתי תביאי לנו נחת ונכדים?', היו פעמים שזה שבר אותי והיו פעמים שזה מה שנתן לי את הכוח להמשיך. כואב לי לחשוב על ילדה שהיעוד שלה בחיים הוא להיות 'כלה', אשת איש. ילדה שלא מסתכלים על הכוחות הטמונים בה, על הכישרונות שלה ואיך לפתח אותם. לאחרונה הבנתי שאמא צריכה לחלום בעצמה כדיי לחלום למען ביתה. ואמא שלי השאירה את החלומות שלה מאחור. היא לא יכולה לחלום בשבילי. הבנתי שאני זו שצריכה לחלום בשביל עצמי. וגם בשביל אמא שלי.