המיצב מכיל מספר עבודות היוצרות יחד מציאות דיסטופית. מציאות זאת מורכבת מסצנות שעוברות בצורה דיאלקטית בין ישראל לפולין, במעבר שיוצק מימד היסטורי ופוליטי מיוחד.  דגל ישראל משמש מסגרת ושער כניסה למרחב שמסתיר מאחוריו את המציאות הדיסטופית של 'התקומה' הישראלית. זוהי מטאפורה לאמת, בדמות ערמות חפצים המוכנים תמיד במקלטים עבור שעת חירום (שמיכות, ציוד רפואי, מים, מזון, צעצועי ילדים) והן סמל לדאגה נשית אנטי-מיליטריסטית.  עבודת הווידיאו "מקום לחיות (נגמ"ש)" מתארת אישה החיה בטנק. העבודה עוסקת בצורך הקיומי של כולנו בטריטוריה פרטית ואינטימית, בעולם שבו 'בית' הופך להיות משאב בסכנת הכחדה. הפיכת הרכב המשוריין למקום מגורים משנה את שימושו המקורי. הטרנספורמציה הופכת את הנגמ"ש מכלי שבאמצעותו שומרים על טריטוריה, לטריטוריה עצמה. הגוף הנשי הממלא את כלי המשחית מנסה להפוך את המקום, המזוהה עם אלמנט גברי הזורע הרס, למרחב נשי המטפח שגרת חיים וצמיחה. למרות המאמצים, אין ערובה שהמשימה תצליח.  בעבודת הווידאו "היער העקום" נראית חורשת עצים עקומי-גזע הממוקמת על גבול גרמניה-פולין. חוקרים משערים כי עיוות הגזעים נוצר על ידי החום העצום שנפלט מטנקים במהלך מלחמת העולם השנייה. בווידאו עוטפת האמנית את העצים בשמיכות תרמיות, שעל פי רוב נמצאות בתיקי עזרה ראשונה ומשמשות פליטים לשמירה על חום הגוף או כהגנה מפני שריפה. אקט עטיפת העצים היא האנשה ההופכת את העצים לאלמנט חי שצריך לדאוג לשלומו. מלאכת העיטוף (החימום) של העצים על ידי דמות נשית בעידן של משבר האקלים וההתחממות הגלובלית, אחרי כיבוש הטבע ושיבושו על ידי האדם, הופכת לאבסורדית מיסודה ומפקפקת בפוטנציאל האקו-פמיניסטי להצמיח תיקון.